תזמיני לנו צימר

“תזמיני לנו צימר, אבל שלא יהיה יותר מיד יקר”
אמרתי לך, “נהיה שנינו, הרי זה העיקר”
ליטפת את פני, לא הוספת עוד מילה
ואני ידעתי שאחיה איתך באהבה גדולה

הסתכלת בשעון: “אני צריך לזוז, אין ממש ברירה”
ואני כבר סופרת את הימים שתשוב בחזרה
רגילה לחיות משבת לשבת או אפילו שתיים
יודעת להדחיק את הגעגועים שמתעצמים בינתיים.

עוד נשיקה ועוד חיבוק, קשה להיפרד
הדקות חולפות, רוצה עוד להיצמד
אתה קרוב. אני אומרת – “טוב, אחרונה ודי”
“אני אוהב אותך” לחשת, ואחזת בידיי

הרמת את התרמיל, הנעליים מתנדנדות
ובליבי אני חושבת – לו רק נשארת עוד
אתה יוצא ומתרחק, עוד מבט, עוד הנפה של יד
מה לא הייתי נותנת שתחזור אלי מיד.

כבר לא אראה את חיוכך המקסים המבויש
כבר לא אצמד אליך לחוש כמה שאתה נרגש

כבר לא אספור ימים עד שבחזרה תשוב
גם המחיר של הצימר – לא יהיה יותר חשוב.

בשונה מהרגלך הפעם לא קיימת הבטחה
ולכן כל כך קשה לי, ואני כל כך בוכה.

כבר לא נלך לצימר, לא נזדקן בכייף
עכשיו אתה בדגל עטוף ומתעטף.